אב שעבר להתגורר בדירה שכורה פנה אלי וביקש שאעצב אותה כבית נוח וחמים עבורו ועבור בתו בת ה-9. הדירה היא דירת קבלן סטנדרטית מרווחת
ונעימה, אך נטולת אופי או ייחוד. המטרה שלי היתה להפוך את הדירה לבית. בית חי, משפחתי, כזה שכאילו כבר גרים בו זה מכבר. שלא ישדר ארעיות,
ולא יראה אינסנטנטי (למרות התהליך הזריז), ולא שבלוני (למרות שרובו המכריע נרכש באיקאה).
את הלבשת הבית התחלנו כמעט מאפס; למעט פריטים בודדים, קנינו הכל מחדש (החל בכלי למברשות שיניים וכלה בספה). את הרוב כאמור, רכשנו
באיקאה. המחירים הנוחים והאספקה המידית מתאימים בדיוק לפרויקט מהסוג הזה - תקציב מצומצם (בכל זאת, דירה שכורה) ולוח זמנים דוחק.
לשמחתי, עבודות אמנות ומזכרות שנאספו עם השנים היו מהפריטים שהאב הביא איתו. אני מיינתי ומיקמתי.
הפריטים האלה הם אלה שהופכים כל חלל לאישי. הערך שלהם הוא הסיפור, התקופה או האדם שהם מזכירים לנו, ולי פחות משנה אם זה לטעמי או לא.
(למעט במקרים קיצוניים ממש, בהם אני שומרת לעצמי את זכות הוטו:)). את האסתטיקה אשיג ע"י מיקום והצבה נכונים בחלל, מיסגור מתאים וכו'.
כדי לתת לחלל המרכזי אופי אישי וייחודי החלטתי שנשקיע ברהיט וינטג' אחד - מזנון. הכוונה היא להשקעה של כסף, כי הוא כמובן יקר יותר ממוצר
מדף ברשתות, והשקעה של זמן - בחיפושים אחרי המזנון המתאים (כי כזה אי למצוא בקטלוג..:)).
מדף ברשתות, והשקעה של זמן - בחיפושים אחרי המזנון המתאים (כי כזה אי למצוא בקטלוג..:)).
את המזנון מצאנו בשוק הפשפשים והחלטנו לרכוש באותו מקום גם שולחן בסגנון רטרו, לפי מידות שנתתי וצבעוניות שבחרנו.
את הכורסא התכוונו להחליף בחדשה, אולי צבעונית.. איכשהו בסוף היא נשארה, "לבינתיים". אבל האמת היא שכשערכתי את התמונות לפוסט היא
פתאום נראתה לי כל כך טבעית ומתאימה שם. כמו האביזרים "מפעם" שאני אוהבת לשלב, גם הכורסא מוסיפה חן ואופי למרות שהיא בלויה ומיושנת.
השטיח הוא אחד אלמטים הכי משמעותיים בחלל. כמו כל שטיח הוא מוסיף חמימות; כמו כל שטיח אתני הוא מקנה אופי מיוחד, וכמו כל שטיח אתני
מסוגו הוא עולה לא מעט כסף. מזל שהלקוח הביא אותו, כי לא היינו מצליחים להכניס פריט כזה לתקציב.
בחדר הבת העיצוב נקי ורך ואת הקירות מקשטות יצירות שלה.